אני בטח לא אחדש לכם כשאומר שאנחנו אחראים לחיינו, שהסיפוק, ההצלחה וכן גם האושר שלנו נמצאים בידינו. ואם אומר שאנחנו מייצרים את המציאות שלנו, בוראים את עולמנו מידי יום? זה כבר נשמע יותר מהפכני ולחלקכם אולי אף הזוי. האמת היא שזה לא כל כך הזוי.
בואו נבחן את הנושא בלוגיקה פשוטה. נתחיל מהסוף להתחלה. מישהו אמר לנו משהו, מאוד מכעיס או מעליב. אנחנו מגיבים בכעס או בעלבון, מרימים את הקול, נכנסים לעימות, פוגעים בחזרה. מוכר לכם? ברור לכולנו שהאדם שמולנו יגיב אלינו- יכעס חזרה, יריב איתנו, ינתק מגע. נוצרו מתח, כעס, יריבות, חוסר תקשורת ואולי אפילו איבדנו חבר. אז מי יצר את זה? וודאי תאמרו "הוא התחיל" (מזכיר לכם משהו? את הילדים בגן אולי?), ייתכן שהוא התחיל את שרשרת האירועים, האם יש לנו שליטה או אחריות על ההתנהלות שלו? כנראה שלא. מה שכן, יש לנו שליטה על ההתנהלות שלנו. אנחנו יכולים לבחור להגיב אחרת וכשאנחנו נגיב אחרת אנחנו ניצור מציאות אחרת. מכאן נובע שאנחנו יוצרים את המציאות שלנו. מ.ש.ל.
נבדוק דוגמא נוספת, נניח שפוטרנו מהעבודה. אירוע קשה, מעציב, מבהיל ובוודאי מעליב. נניח שלא הייתה לנו שום שליטה או יד בדבר והפיטורין הגיעו כרעם ביום בהיר. איך תגיבו? חלקכם בוודאי יגיב בכעס, חלקכם יתכנס פנימה בעצב, חלקכם יכנס לדיכאון, חלקכם יסתער מיידית על חיפוש עבודה חדשה. כל תגובה שתבחרו, ואני חוזרת על עניין הבחירה כי היא בהחלט שלכם, תייצר מציאות אחרת. הכועסים והעצובים יתקשו לאגור כוחות למציאת עבודה חדשה וגם אם כן עלולים להגיע לראיונות העבודה עם הכעס והמרמור . אין ספק שכשאנחנו כועסים, ממורמרים, שליליים הסיכוי שלנו לעבור בשלום ראיון עבודה נמוך יותר. המסתערים והחיוביים עשויים לחפש במרץ וסיכויים למצוא עבודה גדלים. היצירתיים אולי יעשו הסבה ואולי ימצאו את הייעוד שלהם ואז הסיכוי למצוא את האושר ולחיות בתחושת סיפוק גדל עשרות מונים. ושוב מסתבר שאנחנו מייצרים את המציאות שלנו ע"י הבחירות שלנו והתגובות שלנו. עכשיו זה בטח נראה לכם טריוויאלי. מצוין.
עכשיו תשאלו אותי "ואיך כל זה קשור לכותרת המאמר- עולם של מראות?" או. פה טמון הזרע לפתרון- איך אפשר לשלוט בתגובות שלנו, לבחור את ההתנהלות שלנו.
הדרך לכל שינוי, כפי שציינתי במאמרים קודמים שלי מתחילה תמיד במודעות עצמית, ביכולת להתבונן בעצמנו, לבחון את עצמנו, לנתח ולהסיק מסקנות. רק כאשר אנחנו מודעים למשהו אנחנו יכולים לשנותו. אני רוצה להציע לכם זווית נוספת להתבוננות עצמית. כלי לעבודה עצמית.
אני מאמינה שמה שקורה סביבנו, בעולמנו החיצוני הוא בד"כ, אם לא תמיד, השתקפות של מה שקורה בתוכנו, בעולמנו הפנימי. העולם, האנשים שסביבנו הם מראות שלנו. אם נתבונן היטב נוכל לראות את עצמנו ביתר בהירות, נוכל להבין מה קורה אצלנו, מה עובר עלינו. איך זה יתכן?
אז ככה, נתחיל מזה שלתפיסתי אין מציאות אבסולוטית, המציאות היא איך שאנחנו תופסים אותה. זה כמו לשים משקפיים. אם נרכיב משקפיים כחולים נראה את העולם בכחול, אם הם יהיו ורודים נראה עולם וורוד ואם הם יהיו שחורים העולם מסביבנו יהיה שחור או לפחות כהה מאוד. לדוגמא, בימים שאנחנו מאוד מרוצים מעצמנו, שמחים ועליזים, מחייכים לעולם נדמה לנו שהעולם מחייך אלינו בחזרה. קורים לנו דברים טובים, אנשים נחמדים אלינו, דברים נפתרים בקלות ומהר ואפילו אנחנו מצליחים למצוא חנייה מעולה בדיוק איפה שרצינו. בימים שאנחנו כועסים, מתוחים, קצרי רוח, האנשים שנקרים בדרכנו מאוד לא נחמדים או מאוד מעצבנים (מעניין למה), התור בבנק ארוך במיוחד והפקק זוחל לאיטו ומוציא אותנו מדעתנו, דברים נופלים לנו מהידיים והכול משתבש. רואים את הקשר? כשאנחנו חושבים שלילי אנחנו לא מסוגלים לראות את החלק המלא בכוס, את הטוב באנשים, את היתרון וההזדמנות בכל אירוע או בכל מכשול, יותר מזה העולם מסביבנו מתכוונן לתחושות ולסערות שחלות בתוכנו. כשאנחנו חושבים חיובי ומרגישים חיובי אנחנו רואים את היפה שבעולם, אנחנו מבחינים באנשים הנחמדים, אנחנו הופכים כל מכשול להזדמנות (למשל את פקק התנועה לזמן חשיבה, שמיעת מוזיקה או התעדכנות בחדשות). זה לא שהמכשולים לא שם אנחנו רק מתייחסים אליהם אחרת ולפיכך חווים את המציאות באופן שונה.
בואו נלך עוד צעד קדימה. אתם מכירים את האנשים האלו שכל הזמן "דופקים" אותם, מסדרים אותם, מרמים אותם ועובדים עליהם? למה זה קורה להם? האם זה חוסר מזל? אני סבורה שלמזל אין שום קשר לזה. האנשים הללו בוראים את המציאות שלהם ואת עולמם סביב תפיסת העולם שלהם- "אסור לסמוך על אף אחד, כולם רמאים". אם תתבוננו מקרוב תשימו לב שאותם אנשים עסוקים מרבית זמנם בנושא הזה. הם מדברים על זה, הם חווים את זה, הם חושדים בכל אחד והם דואגים שגם אחרים לא ייפלו חלילה להונאה או עקיצה. תפיסת העולם שלהם מנהלת אותם ואת חייהם והופכת למציאות שלהם.
עכשיו בינינו, מי מאיתנו לא עבר "עקיצה" כזו או אחרת? למי מאיתנו לא לקחו משהו במרמה פעם ואולי פעמיים בחיים? רק שרובנו לא מתעסקים בזה כל הזמן, לא מוטרדים מזה יותר מידי, זה לא הופך אותנו לאנשים חשדניים במיוחד, אולי יותר זהירים. ומשום מה זה לא קורה לנו כל הזמן!
תאמרו בוודאי, נו טוב, זה טבעי שמי שקרו לו כל כך הרבה מקרים של מרמה יהפוך להיות חשדן. פה עולה שאלת הביצה והתרנגולת. מה קדם למה? כיוון שכבר הסכמם איתי (אני מקווה) שאנחנו מייצרים את המציאות של עצמנו אז גם פה זה תופס. אדם שבוחר לראות את העולם דרך משקפי החשדנות יחווה יותר אירועים של מרמה. זה מה שהוא רואה וכך הוא חווה את חייו. לעומתו, אדם שבוחר להרכיב משקפיים של אמון יחווה יותר אירועים של יושר, יסמוך יותר על אנשים.
נשאלת השאלה, מדוע אדם כזה או אחר בוחר להרכיב דווקא משקפיים של חשדנות או אמון? התשובה עשויה לזעזע אתכם מעט. לאנשים יש נטייה לראות באחרים את מה שיש בתוכם. אין זה אומר שאותו אדם חשדן הוא בהכרח רמאי מדופלם בעצמו אבל כנראה שיש לו אשיו עם העניין הזה. יש בו איזה דיאלוג פנימי, איזו מלחמה פנימית, איזו תפיסה לגבי עצמו בנושא והם מאוד דומיננטיים. לדוגמא, אדם כוחני יראה המון מאבקי כוח סביבו, אדם ביישן יזהה בקלות אנשים מוחצנים ויעריך אם לא יעריץ אותם על כך בעוד שאנשים אחרים עשויים בכלל לא להבחין במוחצנות הזו.
אז איך אפשר להשתמש בכל המידע הזה? אנחנו יכולים לבחון את האופן שבו החיים והאנשים נתפסים על ידינו ואז לבדוק כיצד זה מעיד עלינו. מה בנו מייצר את תפיסת המציאות הזו? מה בנו מייצר את המציאות שלנו? עבר עלינו יום קשה בעבודה? נוכל לשאול את עצמנו, מה עבר עלינו שייצר את הקשיים היום? איזו סערה פנימית מתחוללת בקרבנו? איזו תפיסת עולם שלנו מנהלת את חיינו? איך אנחנו יכולים לבחור אחרת?
ההבנה הזו יכולה להפוך לכלי רב עוצמה של מודעות ועבודה עצמית. שימוש נכון בכלי הזה יכול להביא אותנו לצמיחה ולשינוי אשר ישפרו פלאים את איכות חיינו. הדרך היחידה לשנות משהו במציאות שלנו היא לשנות את עצמנו או לפחות לשנות משהו בתוכנו.
בהצלחה!
